פנאי הוא העבודה החדשה

[FlyingRhino]

פנאי הוא העבודה החדשה

פרופ' רוברט סטבינס, הסוציולוג המוביל בעולם בחקר הפנאי, מסביר שאנחנו חייבים לעצמנו לפחות תחביב אחד שאליו נתייחס ברצינות, כמו אל עבודה. כל התירוצים - זמן, כסף, כוח - לא תקפים, כי רק כך יהיו לנו חיים שראוי לחיות.

http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3627538,00.html


שבת שלום לכולם

 

[Don-roni]

היי קרנף קח סיפור קצר לזמן הפנאי

ג'ארס אקספרס בומביי ת"א

חברותא,

רוני הוא אדם ליברלי ומכבד כל אדם באשר הוא. האדם, לא מקצועו ולא תחביבו. תן כבוד קח כבוד. אני פונה לקבוצת אנשים מסוימת שאני מכבד את רצונותיהם, מעשיהם, ואורח חייהם, ומודיע שכוונת הסיפור היא לא לפגוע בכבודם ולא בנשמתם, והסליחה היא מראש וללא כוונת זדון.
********
צ'יקו היה מלך שכונת כרם התימנים בת"א. מלך למה? כי תמיד הוא עישן מהמשובח שבמשובח - נאפס ממנאלי - שמגיע באנלי. צ'יקו, שעיקר פרנסתו היא רוכלות של פ'ציפקס - יעני כל מיני צעצועים וחפצים שזמן שרידותם קצר ביותר - היה חולה חשיש. חולה זה לא מילה, מכור גם לא מילה קולעת. צ'יקו קם על הבוקר, לא קפה, לא תה, לא סנדביץ. ישר הוא מדדה לעבר המקרר העתיק שלו, וידו מושטת כעיור אל היוגלי המתוק - לא משנה איזה: אננס, תות, בננה, קיוי או סוג אחר, העיקר שיהיה נוזלי, מתוק וזמין. שולף, שם על השולחן, מכין את קערת המרק העמוקה קמעה, ניגש לזולה, נוגס בשיניו במסטיק המנלי... המידה שבפיו מדודה מימים ימימה, והוא גידל ציפורן מיוחדת באגודל ימין שיוכל לזנב בגוש ולפרקו לפתיתים קטנים ככל האפשר. קטנים למה? כי הוא רוצה הזרמה של סוטול מהירה או יותר נכון עיכול מהיר. לאחר שעיניו בקושי נפתחות הפתיתים נערמים וניזרקים לקערית, ותוסף היוגלי נזרק גם הוא פנימה. ערבוב קטן בכפית וארוחת הבוקר מוכנה. היפ הופ, היפ הופ, מנגב את השפמצ'יק ומתחיל בעצלתיים להתלבש לקראת יום עבודה בשוק הכרמל בת"א. קצת רקע: את צ'יקו אני מכיר משנות ה 70. הינו מעשנים יחד בופים על סיגריה בשירותיים של בתי הקולנוע בהצגות יומיות, בכרך הגדול של ת"א, בסרטי הרקולס, טרזן, ומצ'יסטה שהיו פופולרים באותה עת. הסיפור הנוכחי מדבר על שנת 90+. צ'יקו אלמן (המסכן), ובנוסף חולה אסמה. לכן הוא לא מעשן את הנאפס אלא אוכל אותו "קומפרנדו" יפה. אחיכם, שסודו של צ'יקו התגלה לו, היה נופל עליו מחוסר ברירה, ורק בגלל שהסטאף שהיה לצ'יקו לא היה לאף ישראלי מתוחכם וצ'יקו, שאפילו עממי לא גמר, ידע לגמור קומבינות. ובכן, סטלנים, אמרתי שצ'יקו אלמן, המסכן. פיתח לו תחביב מסריח - נערות ליווי ממין זכר. כל הונו של צ'יקו מעבודה בוזבז על אותם יפיפיות שעירות שהשתדלו מאד עם הפינצטה, אבל לא יכלו להוציא עם הפינצטה את מיתרי הקול, והכל היה ברור כשרק פתחו את פיהם.
צ'יקו חשישניק מזמן האנגלים. הוא עלה על הקומבינה המתבקשת והיה עושה "בוקינג" בבומבי, באינדירה הוטל, וכל חודשיים שלושה היה נוסע עם נער הלווי שלו לאינדיה (הודו) נוחת, מתארגן ועולה צפונה. במדרס היה נכנס לבית המרקחת וקונה שתי חבילות קונדומים, לאריזה. יוצא שמח וטוב לב ונוחת באיזה כפר קטן, ניגש לבמבי, הסוחר הקבוע שלו, מתיישב תחת עץ התות הענק ומסתכל לעבר מחככי-הידיים שייצרו את הג'ארס הכי הכי משובח שיש. בינתיים על מנת להוזיל את המחיר הוא היה משדל את במבי להשתמש בנערת (זכר) הלווי שלו, וכך המחיר ירד. היו מכינים לו כ 250 עד 400 גרם ג'ארס שהיה מגולגל לזרגים בעובי של לא פחות ממקל של טוריה, והנערה (זכר) היה מתכופף מאחורי המסתור ודוחף לפי הטבעת את מירב הקיבולת. צ'יקו שסיפר לי מעשיו, התלוצץ ואמר שהיה דואג להרעיב את המלווה שלו על מנת שיהיה מקום לכמה שיותר ג'ארס. הוא היתבדח ואמר שלפעמים היה צורך לעזור לגברת לדחוף כמות ספיישל, למה צ'יקו היה קצת חלש בעיניני לחצים, והחברה בשכונה ישבו לו על הגרון, למרות שלא ידעו את הקומבינה שלו.
חברותא, אתקדם בסיפור. יום אחד צ'יקו והבחורה (זכר) נוחתים חזרה מהודו, וראה זה פלא: מחלק סמים נתב"ג באים אליו ומחייכים: "שלום צ'יקו, נו, המזוודה מלאה?". צ'יקו, שנחרד למראה הבלשים, ניסה לסמן בעיניו לנער הליווי שיתרחק ממנו, ולא הצליח. הבלשים קיבלו הלשנה. כן חברותא, ניחשתם: המאהבת הקודמת של צ'יקו, מקינאה ומכך שצ'יקו החליף אותה באחרת, דפקה הלשנה, וצ'יקו נעלם מהשכונה ל 30 חודשי מאסר. נער הליווי גם הוא נעלם מהכרך הגדול, ת"א, אל הכרך הקטן כלא רמלה. צ'יקו סבל והאסמה החריפה, אבל הגברת שלו מאד נהנתה מהמאסר שניכפה עליה, והחגיגות על המזוודה של הגברת היו ארוכות ואל תוך הלילה.
חברותא, אולי החץ הנוכחי קצת מגעיל אי אילו אנשים, אבל קונפוציוס, החכם הסיני אמר: "כל יום שאיני מכיר בו אנשים חדשים נראה לי יום אבוד". אז עכשיו גם אתם יודעים דברים נוספים שהם לא בשיגרת יומכם, ומסקנה נחרצת נוספת היא שאין לסמוך על המזל אלא רק על עצמך. אם אתה סטלן, מעשן, מגדל, מחזיק ומחביא, רק אתה תהיה שותף לסוד שלך כי פתגם גדול נוסף אומר: "המגלה סודו משתעבד לחברו".
עד כאן אחיי הסטלנים, חץ נוסף שודר והסתיים. מקווה שלמדתם, איני בטוח שהנושא נעם לכם, אשתדל בחצים הבאים להיות יותר חיובי. שתהיה לכם סאטלה נעימה, והכי חשוב - שמרו על עצמכם. 420 לכולם.
רוני סטאר- הסיפור שלא ניגמר.

 

[Don-roni]

היי קרנף> על תכעס * לקחתי טרמף על השרשור שלך לעינייני פנאי
קבל חץ נוסף מהתחביב שלי & כתיבת סיפורים קרימינליים
ברנשים וחתיכות ( מריחואנה ) קלסיקת הפושרים של ניו-יורק

ברנשים וחתיכות *​

הברנש הכי מבוקש בדאון טאון של ניו-יורק היה אלונסו, צבע עורו מיד הסגיר את מוצאו הפורטוריקני.
אלונסו עסק במקצוע מלוכלך, אך עתיר בממון, סחר במריחואנה איכותית. הביפר אצל ידידו הטוב לא פסק לצפצף, ההזמנות מהשמנה והסאלטה של החברה הניו-יורקית זרמו יום ולילה, ובמיוחד ב וויקאנד . מערך האספקה (הפושרים) עבד כמכונה משומנת והוא היה בנוי מארבע אמזונות יפיפיות בעלות עור בהיר ונראו כנערות מהוגנות מבית טוב, את החומר הירוק מעולם הם לא קיבלו מידיו של אלונסו, אלא מאיש קשר שגם אותו לא ראו מעולם, ע"פ קריאה הן היו מתייצבות באחד מהמקומות המוסכמים, שהיה בד"כ בבניין דירות גבוה ובחדר הכביסה, ע"פ הודעה מהן שהן במקום, היתה מועברת אליהן דרך מגלשת הכביסה המלוכלכת, ישירות לחדר הכביסה ההזמנה המבוקשת כשהיא בתוך שקית כביסה עם מספר פרטי לבוש ישנים, ועם פתק על שמו של דייר פיקטיבי, ומשם נאספות ומועברות ע"י האמזונה ללקוח.
הלקוחות של אלונסו היו בעלי המעמד הבינוני+ , בעלי מקצועות חופשיים, ולא מעט אקדמאים. השירות הנאמן והדיסקרטיות שבו את ליבם, הם הרגישו נוח ובטוח, וזה למרות דרישת התשלום הגבוהה בעבור מספר מועט של גרמים מהחומר האיכותי, הם שילמו במזומן ובשמחה. אותן אמזונות שירבבו לעיסוקן עיסוק מקביל שהוא משכב ואסקורט עם לקוח מעוניין, הן גבו מחיר מפולפל אך היו שוות את המחיר.
העסק שיגשג והכספת שאלונסו שכר באחד הבנקים הקטנים החלה להתמלא באונקיות זהב, תחביבו של אלונסו .> עד כאן המערך השיווקי .
לאלונסו יליד פורטוריקו היו שתי חברים קרובים, בנים של מהגרים מג'אמיקה, ובשנות העשרה שלהם גדלו יחד בעיר הגדולה סן-חון שבפורטוריקו. הזיקה שלהם לענייני מריחואנה היא מבית אביהם שאחד מהם היה מוכר בג'אמיקה כאחד המגדלים המצליחנים ביותר (הודות לחותמת שקיבל מחבורת בוב מארלי) ואת התורה הזאת העביר לבנו שגדל ונהיה אגרונום בחסד.
אלונסו שהחוש העסקי שלו היה גבוה, ראה את הפוטנציאל הטמון בעסקי השעשועים של ניו-יורק הזעיק אותם ישירות למכרה הזהב, ואט אט חלקי המכונה המשומנת הורכבו >נשכרו מחסנים באזורי תעשיה ע"י קוף ששימשו כבתי גידול (קוף = משמעו אדם שעל שמו היה חוזה השכירות, והוא קיבל שכר חודשי, מבלי שידע ששם מגדלים מריחואנה, לכל היותר נאמר לו שבמחסן תאוחסן סחורה גנובה).
בעלי המקצוע הניעו את המכונה בקצב רצחני, תחת ידם יצאו כ-500 יחורים מדי שבוע, היו להם עשרות אימהות מזנים שונים, והמערכות ההידרופניות עברו ניקוי חיטוי בתדירות גבוהה, לאור הקציר האינטנסיבי. 45 יום ניקוי חיטוי, והופה מחזור חדש הוכנס להידרוטונים.
הסחורה שסיפקו האמזונות היתה לשם דבר במקומות האקסקלוסיבים של החברה הגבוהה, אין מסיבה שכיבדה את עצמה, שבה לא הופיעה מרכולתם המשובחת של האגרונמים של אלונסו.
היה וקרה שחלק מהאמזונות נתפסו, נעצרו ומיד היה מופיע עורך-דין כבד ודואג לשחרורם תמורת ערבות במזומן.
DEA ה אמריקני ידו היתה קצרה מלפעול נגדם, תמיד הם נתקלו בחומת שתיקה, ובחוסר קצה חוט להמשך החקירה.
וכפועל יוצא,
העיר ניו-יורק צהלה ושמחה

 

[FlyingRhino]

תרגיש חופשי אחי,נהנתי לקרוא את הסיפורים הקצרים שלך..

תחביב טוב בהחלט משפר את איכות החיים

 

[fonzee]

קרנף;
תחביבים זה חשוב. תמיד יש לי יותר מאחד אינטנסיבי וזה שומר את הפוקוס על עצמך ולא על מה שהעולם רוצה שתתפקס

דון;
אחלה סיפורים :-D

 

[teananna]

נחמד נחמד
שבוע טוב אנשי הפנאי

 

[orev]

יאללה תביא עוד רוני
אני לא אשכח את הפעם הראשונה ששמעתי סיפור מתוך "תמונות יפואיות" של מנחם תלמי, פתח לי תיאבון לסיפורי פושעים

 

[Don-roni]

חח חברים שמח שאתם נהנים
מיד מותח את מיתר הקשת, החץ הבא כבר בדרך

 

[Don-roni]

מפיץ הסאטלות הולנד

שלום לכם

חברים ומבקרים. כשתהא רוחי טובה עלי אני אספר לכם סיפורים אמיתיים מהחיים, ולהלן הראשון.
בשנת 1974 אחיכם יצא בטיסה לארץ הסאטלות (הולנד). נחיתה קלה ו-הופ מה זה? מלא, מלא בלונדינים, ולא רק השיער, כולם לבנים ("חיורי הפנים" קראתי להם), ומה ששיגע אותי (ים תיכוני שכמוני), זה שכולם דיוושו באופניים שלהם, לאט לאט, לא ממהרים לשום מקום, נינוחים, חייכנים, מסבירי פנים; "אקסקיוז מי, קן יו טל מי פליז וואר קן אי פיינד א סמול הוטל, טרי-סטארס, פור אקזמפל?" "יה, שור, רייז יור אייז, יו אר סטנדינג רייט בהיינד איט". וואלה, אני מרים את הראש - בנין צבע פינק, שילוט פיצי-פיצי, הוטל סבבא. אני חודר, נרשם. מקבל חדר, מתמקם, נח מעט, רוצה להתרחץ. מחפש את המקלחת - שיט, אין, לא בחדר ולא במסדרון. יורד לקבלה ושואל: "מה קורה, איפה מתרחצים?" האיש מחייך אליי ומסביר לי: מעבר לרחוב יש חאמאם, שם מתרחצים. אחיכם לוקח בגדי החלפה וצועד ליעד. חיור פנים מקבל אותי בכניסה: "יו וונט טו מייק א רזרווישן פור סם מס'זיסט"?
"נו תנק יו, אונלי דה יוז'ואל", עניתי. חדרתי פנימה - מה זה זה ?בחורות ובחורים עירומים לחלוטין וביחד, איי, מה עושים? מתערבבים. ומה יקרה אם הבחורציק שלי ירצה לחייך? איפה אחביא אותו, הרי ערום אני... זה שוק ראשון. שנייה לא עוברת ו-יאחביבי איזה רייח של נאפס לבנוני בנחירים שלי! אני מתעשת, מרים ראש, שיגעון - ים אנשים מחזיקים ביד צינגלות, ובפינה אחרת צועקים שני בחורים ובחורה "בום שיין קאר", מרימים את הצ'ילום שלהם בהצדעה, ומתניעים אותו עם מצית ברנר ממש. אלוהים מה אין פחד ממשטרה? חופשי, חופשי, סבבא, מתאים לי. יצאתי נקי, מחויך, זרקתי את הבגד המלוכלך בחדר, ומיד לרחוב להשיג את שלי. מת לדפוק את הראש, סיפרו לי סיפורים עוד בישראל, ו-וואלה התחלתי להבין. אבל קודם לאדומים. עשיתי מולטית אחת, דיברתי איתה והיא שלחה את הסנג'ר שלה להביא עינין. תוך 2 דקות הוא חזר והביא איזה פיינגר קטן. הורשתי לגלגל אצלה בחדרון. אני מפורר והסטאפ מנייק, דביק ושומני לאללה, חוזר חזרה לצורה של גוש. איזה רייח! אני מתניע, מעט בקריז, ממלא את הראות ונושף, ממלא ונושף. "סלואו דאון מיסטר", אומרת המולטית, ואכן... אצלי יש אינדיקציה לחומר טוב - השערות בידים סומרות לי. וואו אני חרמן, דפקתי 3-4 סחיבות ואין אפס, השערות הגיבו מיד. קיבלתי בעיטה בפנים, היתייבש הפה. ביקשתי לשתות משהו וקיבלתי, ובנוסף היא פינקה אותי והזמינה סלסלת פירות-העונה. תודה לך אלוהים שזרקתה אותי איפה שאני

(חלום לייל קייץ). שאלתי את המולטית (הלן שמה) - "שמא נמשיך?" "שור, ביזנס ביפור פלזר". עשיתי איתה עוד כארבעה מיספרים, ולבסוף היא אמרה: "סטופ, אי קן נוט אני מור, אי קלוז דה שופ, יו קיל מי". חייכתי, היתנצלתי על הברוטאליות, אם היתה, ואמרתי תודה יפה. שילמתי והודעתי לה שאחזור. יצאתי ממנה שמח וטוב לב, עליתי לחדר היסתגרתי וטח-טיח, טח-טיח, דפקתי את הקופסא כמעט עד לעילפון. ולא הספקתי להנות מהסוטול - היתי עיף ונרדמתי. למחרת קמתי מאוחר קמעה וירדתי לאספרסו של בוקר. יצאתי מהמלון, פונה ימינה, שמאלה, ואני באחת התעלות. ים-בתי קפה. ראבק, אנשים יושבים, ג'וינט ביד, עובר 'כחול' על ידם, ו-וואלה כלום, לא מתייחס. הזמנתי אספרסו ואני, כמנהג המקומיים, ליפלפתי את הבופון שנישאר לי. הצתתי, סחבתי לעומק הראות, ובירכתי את האל שנתן לי חיים. מבט לתעלה - סירה עוגנת, ועליה, בפרונט, חיור פנים משקה עם משפך עציץ ג'ראס שיגעון. קמתי, מתחתי צעדי לגברת הלן (המולטית) על מנת להסתדר שוב (חשיש משובח). "היי יו ,יו סטיל האנגרי?" "לא, לא", עניתי, "באתי להגיד שוב תודה על הפינוק אך מבקש שתקשרי אותי לאיש עם הזהב החום". "או יה, יו וונט טו מיט מוסטפה, נו פרובלם. אי הופ דאת יו נוט פוליס מאן". אמרתי לה: "פוליס מאן לא מעשן ואני כן". צחקנו, והיא סגרה וילון, עשתה טלפון ויצאנו ליפגוש את מוסטפה. למוסטפה יש פיצוציה ומתחתה מרתף לריקודי דיסקו ברחוב קלאון שטרסה, דאון טאון אמסטרדם. שוב, בכניסה לפיצוציה, פגש אותי חיור פנים ותהה על קנקני בכל מיני שאלות שבאסו אותי. עברתי תיחקור ובדקו אותי על חם כיצד אני מגלגל, איך אני סוחב, והבינו שאני סטלן אמיתי. רק אז הופיע השמן מוסטפה וחייך והתנצל על התיחקור שעברתי. התישבנו במשרדו שבתוך הפיצוציה ועשינו צ'ילום שמן כיאה למוסטפה השמן, והידקנו חברות. "איך החומר שלי?" שאל. "סביר", עניתי (העינים שלי הצטמצמו כמו אצל סיני) וחייכתי. מוסטפה הזמין אותי לבא בערב לדיסקו שלו במרתף, להעביר ערב. נענתי ברצון ונפרדתי לשלום, לא לפני שצייד אותי בגוש של כ 15 גרם ולא רצה לקבל עבורו כסף. עד כאן אחים שלי הענין מסביב לסיפור. ולסיפור עצמו: בערב התקדמתי לכיוון ה brown-village (הפיצוציה של מוסטפה). חיוור-הפנים פגש אותי בכניסה והוביל אותי לחדרו הפרטי של מוסטפה. הוא חיבק אותי בעוז ובחום (חדרתי לליבו), ובלי דיבורים רמז לחיור-הפנים והצ'ילום עלה לשולחן, וטיח-טח, טיח-טח, נהיתי שוב סיני. זה הביבי שלי, השיב לשאלתי. זה חומר אחר, לא נותן לאף אחד ממנו, "ספיישל טינג", הוא אמר. ישבנו, ספגתי אוירה סבבא-סבבא. "ביזנס טיים", אמרתי למוסטפה. הוא ענה לי: "לא, לא, חבר, אני לך לא מוכר יותר כל עוד אתה באמסטרדם. הסוטול שלך על חשבוני". "לא, אח שלי מוסטפה, לא אתה תימכור לי, אני אמכור לך". (לידיעתכם, סטלנים, בדיעבד נודע לי שמוסטפה הוא בין גדולי היבואנים של נאפס מלבנון וממרוקו). חייך מוסטפה חיוך ענקי, "דבר, אני שומע אותך", אמר. זרקתי את הפצצה לאויר, והצעתי לו להפוך את מרתף הדיסקו למחששה. (מאז שנת 67' אני מבקר בירושלים העתיקה באופן יום יומי, ולמדתי את המיקצוע על בוריו). "מענין", השיב, "ומי ינהל? ולמי הידע להכין נרגילות?" "אני המלך", השבתי, "רק תדאג לסקיורטי, ותנהל את הענינים מול השלטונות, ואני אריץ את המקום". לחצנו יד, ותוך כשבוע ימים התמלא המרתף בחדרי אירוח קטנים, כשהישיבה היא על שטיחים וכריות (נעלים בחוץ,כמו היפנים), אורות מעומעמים ומוזיקה מלטפת. לאחר חודש של הרצה יצא שמנו בכל העיר ולא עמדנו בלחץ המבקשים לשהות במקום. התחלנו לתת כרטיסי 'וי.אי.פי' וערכנו סלקציה. הגענו למצב כזה שמי שביקש לבקר היה צריך להזמין מקום (בטלפון) מראש ליום אחרי, והרבה נידחו מפאת חוסר מקום. והזמנות מרובות. שידרגנו את המקום. ערכתי קורס מזורז לכמה שפנפנות, בענין גישה ואירוח, וכמובן שמיספר חיורי הפנים שמדליקים את הנרגילות טרום ההגשה גדל. בסלקציה שערכנו קיבלנו אלינו לבילוי רק סלבריטאים ואנשים נחמדים וטובים במיוחד. חברותא, סיטלתי את אמסטרדם כדבעי. בתוך סיפור זה יש עוד הרבה מנגינות, נעזוב להפעם. אתחבר אליו בבא הזמן, כי הספר שלי עבה במיוחד. עד כאן החץ הנוכחי, נותר לי רק לאחל לכם
חופש לכל
שלכם ואיתכם
דון רוני סטאר-הסיפור שלא ניגמר

 

[Scroggy B]

אחלה כתבה, תודה על השיתוף.
התחביב המשותף של כולנו אכן עומד בהגדרה של "פנאי רציני" שניתנה שם, אפשר להשקיע בו כמעט אינסוף כסף וזמן, ובגלל שהוא כולל מיומנות נרכשת עם הזמן - הוא פשוט ממכר..
והכי אהבתי את המשפט:
"זו התחושה שאנחנו משהו מיוחד, שאנחנו עושים משהו שאחרים בדרך כלל לא עושים ואנחנו טובים מהם בזה".
כי אין, אין כמו מדידת בולבולים אחד עם השני.בתחום שלנו, כמובן שהמדידה (של הבולבולים המטאפוריים) היא סמויה, וכשחבר מביא משהו לעשן, שבקושי מביא ראש למרות שזה עלה יותר מזהב במשקל זהה.. אתה יודע שכשתחזור הביתה אתה תעמיס ראש של משהו ללא מחיר
PRICELESS.
שיעשה אותך מבסוט כפליים - גם מהסוטול וגם מתחושת ההצלחה.

אני אוהב גם אומנויות לחימה ושחיה..

 

[Don-roni]

קבלו חץ נוסף

* אויב הציבור - אגדת ווילי סאטן *​

ארה"ב
" ווילי השחקן ", שם כינוי. נער שעשועים והולל מושבע
היה אורח וסלבריטאי מבוקש מאוד בחברה הגבוהה, חובב מכוניות מהירות וכסף קל,
אהה כסף קל, ועוד איזה. דרגת הקרימנליות של ווילי יחד עם הנסיון, והממון שצבר מפעילותיו הפליליות. בשנות השלושים המאוחרות, כיכבו ועשו קופה לא מעט קרימנלים,
ובהשראה משמות חמים של מבוקשים למניהם, שרמתם נקבעה ע"פ ערך הפרס הכספי שהוכרז על ראשם, קיד וקסידי, בוני וקלייד, שולץ ההולנדי, אל קאפונה, מאיר לאנסקי,
דוק` מוריסון מפצח הכספות, האחים וויר הוק, ג`ון דלינגר ונוספים, אך אין ספק ש"ווילי השחקן", היה השנון והאינטלגנטי מכולם. בתחילת דרכו השתרך ווילי בין כל הקפיטריות היוקרתיות של מנהטן, על לה ברודווי. מבושם ומגוהץ כהרגלו, ורק חיכה להינהון, או קריצת עין קלה, מאחת הזקנות המאופרות בכבדות שזקוקות לחסדיו.
עבודתו כג`יגולו נתנה לבחור השנון הרבה אינפורמציה על איפה מצוי הכסף הגדול, וזה בהחלט התחבר למרכיבים ותכונות נוספים באישיותו, בינהם חדות עין, וקריאת שפת גוף
זה היה בחודש מאי האביבי, ווילי ישב במרפסת הפונה לרחוב ה-56 כשעל שולחנו אגרטל קטן ובו שתי פרחי סייפן כחול, שנתנו קונטרסט טוב אל מול חולצתו המבהיקה מלובן, קופסאת סיגריות צ`סטרפילד, ומעליה מצית רונסון יוקרתית. מארב ומלכודת רבת רושם , כטווס הרומז לבת זוגתו. זאת היתה הטקטיקה של "ווילי השחקן" . והן התחילו לקרוץ, אחת שמנמונת אף העיזה והתישבה לידו, ווילי שזאת אינה ההיכרות הראשונה איתה, נפנף אותה משולחנו לאחר כמה מילות נימוסין, אך לא לפני שקילף בעורמה מספר שטרות ירוקים מארנקה של הזקנה.
ווילי שהיה שקוע בעשיית יום העבודה שלו, לא הבחין שמספר שולחנות מאחוריו, ישב איש ממושקף משהו ועילעל בערימת ניירות וספרון, האיש קלט את הקילוף של הירוקים מארנקה של הישישה.
לאחר דקות ווילי קיבל פיסת נייר קטנה והמלצרית, ובה היה כתוב, > אני צריך אותך, וזה ישנה לך את החיים, > תתקשר אלי, וכתוב המספר. עד שסובב ראשו וניסה לשאול את המלצרית ממי הפתק, האיש עם הניירת שילם ונעלם.
למחרת כהרגלו על השולחן, נזכר ווילי בפתק ועשה תקשורת, הוא הוזמן לאחד הבתים שבאייסט סייד שבניו-יורק, ושם התוודע לאחד האנשים המדהימים בשטח הקרימנולוגי של החיים, גנב מתוחכם ששום כספת לא עמדה בפניו, דוק` מוריסון שמו, תחקירן, חכם ומבריק, I,Q גבוהה מאוד. הכימיה בינהם עבדה מיידית, וכתוספת למקצוענות של דוק` מוריסון, באה האינפורמציה שנאגרה בזיכרון של ווילי, אודות הכספות הביתיות של הזקנות העשירות. ווילי גם חזר להשתעשע במסיבות הסלון של החברה הגבוהה, ואט אט נפרצו כספותיהם של אצולת הממון.
כך עבדו מספר שנים יחד התעשרו לא מעט, חיו טוב, עד שדוק` מוריסון פרש לגמלאות, התחתן עם נערה צעירה מטהיטי, ומאז לא נודעו עקבותיו.
לעומתו ווילי איש צעיר ותוסס, לא מצא מנוח, והפעיל את כישוריו לכסף מהיר, ולא היתה לו בעיה.
הפעם בחר לקחת את הכסף המהיר ביותר, על-ידי שוד, באמצעות איום באקדח.
לזכותו של ווילי, אם אפשר לומר, שמעולם הוא לא הרג אף-אחד, מעולם לא הלך עם כדור בקנה (מסנגר עליו השריף המחוזי של אותם ימים, מר` סטיוארט), האקדח היה לאיום בלבד, ועל-מנת להימלט.
ווילי היה לומד את השטח, ואת סביבת אובייקט השוד, ומופיע כל פעם בתחפושת אחרת. פעם כמוביל קרח, פעם כמחלק דואר, פעם כמחלק מטעם חברת הגז ואף בתחפושת של שוטר לא בחל. ומכאן יצא לו השם "ווילי השחקן".
ווילי סיים את חייו בכלא אלקטרז ממחלה, בתא סמוך לאיש הציפורים.

הפשע לא משתלם.
*

 

[Don-roni]

כנופיית זריזי הידים

הסיפור עוסק בבניו ובנותיו של הדוב הרוסי, שכלכלתו המקרטעת יצרה תוצר אנושי שלילי. המחסור והדלות הם שדחפו אוכלוסיה זאת למצב זה. וכמו הפתגם "העוני והדלות הם אם הפשע והמהפכה", אכן כך היו פני הדברים, לאחר נפילת חומת ברלין. לאחר תחילת התמוטטות הברית האדומה (חבר העמים), מצא עצמו החבר טקצ'נקו מובטל מעבודתו הקרימנולוגית, שהיתה עד אז אספקה שוטפת של מסמכים ותעודות מזויפים, ורקם יחד עם צוות מריחי דבק, ושתייני אלכוהול את התכנית לצאת לעולם הגדול ולהתפרנס מקומבינה מקורית ויחודית שעלתה במחשבתם.
"זריזות ידיו" של טקצ'נקו היתה לשם דבר "מקאמצ'טקה במזרח, ועד אודסה שבמערב רוסיה השלמה".
למרבה הפלא כך מסתבר, גם בישראל נהנו אנשים ממלאכת המחשבת, ומהזיופים של הקרימנל הרוסי. ומתברר שאנשי הממשל ורוח ישראלים הצטרפו לקומבינה, על מנת לזכות בתוספת למשכורת עקב תעודת התואר האקדמאי שהועמד לרשותם ע"י טקצ'נקו "זריז הזיפנים".
החבורה המתוחכמת (עלק) הצטיידה אצל אמא רוסיה בחומר גלם... (מסקרן, מה ? בהמשך ייובן), ויצאה למרחבי העולם.
טקצ'נקו ידידתו אנה, וחברם יורגו גמרו אומר לעשות שינויי בחייהם, והשינוי החל עם עלייתם לרכבת שתובילם לזלצבורג שבגרמניה.
הנחיתה אצל "הייקים" היתה קלה, הם נאיבים להחריד.
הקומבינטורים החדשים לא התקשו לבצע עקיצה קטנה בחנות תכשיטים מזדמנת, ולצבור בטחון ותעוזה. ההצלחה והשלל הקטן דירבנה את החבורה לנסות ללכת על גדול, משמעו עיר גדולה, חנות גדולה, שלל גדול.
והפעם כתמנון רב זרועות, טקצ'נקו זריז הידיים, השאיר את אנה חברתו שתעזור ליורגו בהטעיית המוכר, וכך בכניסה אחת יוכלו לצאת עם שלל גדול.
מהות התרגיל שהתבצע :
הקומבינטורים הגיעו מארץ מולדתם (רוסיה) עם אבני חן (פשוטות) מלוטשות (זרקונים, מאוד דומים ליהלומים אמיתיים), בעלי משקל של 7-5 ו10 קראט, והיו מבקשים מהמוכרים לקנות יהלומים בסדר גודל ומשקל של קראטים דומה.
התצוגה הוכנה על הדלפק בפני הקונה, הנ"ל היה מתבונן באיכותם דרך "לופה" (זכוכית מגדלת) ואומד את איכות, וניקיונה של האבן, וכשהיה צריך להחזירה למרבד התצוגה, היה בזריזות מחליף אבן באבן, והיהלום האמיתי היה מוחלף בזרקון באותו משקל, גודל, וצורת ליטוש, את האבן האמיתית היה זורק לפיו בצורה לא מורגשת, ובולע אותה לקיבתו למשמרת, ולאחר מכן פולט אותה. לאחר כמה גישושים ובדיקת חנויות תכשיטים היתה החבורה מבצעת עקיצות אחדות, עוזבת את אתר הפעולה ומסתלקת לעיר אחרת.
תוך כחודש ימים, נעמדה המשטרה הגרמנית על רגליה, לנוחך הגל הגואה של הגניבות מצד הכנופיה הרוסית הנפשעת, וטמנו להם מלכודות ומארבים בכל חנויות התכשיטים היוקרתיות. אך חבורת טקצ'נקו זיהתה את החומה המשטרתית שהתרוממה מולם, וניגשו לתכנון מכה רצינית מתחת לחגורת האבטחה. הם הבינו שהחבורה כמו שהיא פועלת כעת היא מזוהה, ודרך פעולה ברורה ולכן התבשל הרעיון ש "אנה" ובמצב סולו, היא שתבצע את הקומבינה במכה הבאה.
עוברים כשבועים ימים, ובפתח חנות התכשיטים המפוארת "קארטייה" שנמצאת במלון ריץ, עוצרת לימוזינה מרצדס 430 מפוארת, וממנה יורדת גברת בלונדינית שמחזיקה בידה תינוק רך בימים, הנהג שולף מידית מהתא האחורי את עגלת התינוק, והתינוק שבידי הבלונדה מוכנס לעגלת התינוקות.
העלמה צועדת בנחישות יחד עם עגלת התינוק לעבר חנות התכשיטים נכנסת פנימה ומוכר פנוי מציע את עזרתו, "שלום" אומרת באנגלית שבורה "אני מליכטינשטיין , באתי לראות ולקנות יהלומים שמשקלם בין 5 ל10 קארט, ואני רוצה לקנות אותם למשפחה הנסיכותית". המוכר בחייוך רחב ניגש לכספת המרכזית והוציא קופסא עם מספר בריפקות (מעטפות לאריזת אבני חן) והוציא אבן, ואבנים נוספות לתצוגה, ואכן אבנים (יהלומים) יפות ומיוחדות, שלאחדים מהם יש שם קטלוגי וערכם מעל $100,000 .
"אוי התינוק בוכה", נשמע יבבה מכיוון עגלת התינוק, נדנוד קטן של העגלה והשקט חזר על כנו. עוד 3-2 רגעים ושוב בכיו של התינוק נשמע, נדנוד וחוזר השקט.
הבלונדה בעלת עצבי הברזל מוציאה "לופה" ובוחנת ת' אבן, ואבן נוספת, ונעצרת ע"י אבן שבה חשקה, ומבקשת את רשות המוכר לצאת עם האבן החוצה לבדיקה תחת אור השמש, המוכר מאשר את יציאתה, כי הרי עלמת החמד באה עם עוללה בעגלה והוא נמצא בחנות, היש יותר ביטחון מזה ? תינוק המושאר למשמורת ?
אנה יצאה צעד שתיים מצחוץ לחנות, הרימה עיניה כלפי מעלה לכיוון האבן, אבל גם זירזה צעדיה וברחה מן המקום ונעלמה, כאילו בלעה אותה האדמה . לאחר זמן התברר שעגלת התינוק היתה משהו מבוים, ותחת שמיכת בובת התינוק, היה מוחבא טייפריקורדר שבו יש לפרקים הקלטה של בכי של תינוק.
בצעד מתוחכם נשדדה החנות היוקרתית מתחת לאפה של המשטרה הגרמנית.
חבורת טקצ'נקו חזרה לאימא רוסיה עם שלל שאיפשר להם להמשיך ולקרוע את בתי המרזח של
מוסקוה עד אחרית הימים


Don-roni star
הסיפור שלא נגמר

 

[Don-roni]

 

[Don-roni]

ריקרדו משחק באש ** אילת + איים קריביים


השנה 1984. המקום - אילת (il). לדון רוני יש חבר קרוב שבאותה עת התחיל להרים מקום (לפרנסה), שאמור היה להפוך למסעדה אקסלוסיבית שהמיקום שלה היה צריך להיות על המים, בתוך הלגונה. חשב, תיכנן, והחל בביצוע. שלב א' היה הבסיס לפרוייקט. הוא בדק ברשות הנמלים, התענין בחומר בלאי של חיל הים הישראלי. הגיע למיכרז שיצא באותה עת לדוברות שבמקור היו להובלת טנקים על פני המים. מאחר ולדוברות הנ"ל לא היה ביקוש, הוא היה היחידי שענה למיכרז. הוא זכה לרכוש בסכום כסף קטן דוברה שגודלה כ 30-50 מטר, ושינע אותה לתוך הלגונה. הוא מיקם אותה בקירבת מלון המלך שלמה ובצמוד לספינת קרוזים לצוללנים, ה "פנטזי" שמה. נידרשו עוגנים חזקים על מנת לקבע את הדוברה, כך שגם רוח לא תזיז אותה. תיכנונים, מישקולות, איזונים - הרי צריך שבמסעדה יהיו מקררים ודברים כבדים נוספים. והדבר מצריך תיכנון הנדסי ואדריכלי צמוד.

וכך היה. הדוברה-מסעדה החלה לקרום עור וגידים. דון רוני עזר פה ושם, אבל גם צריך חיים אחרים, ולכן עלה הרעיון במוחי: אילת, עיר החופש האולטימטיבית. ואני יורד ים, מדוע שלא אחזור לאהבתי הישנה? צ'יק צ'ק, מזומן - אין בעייה (חסכני הייתי מעבודתי בעבר). עליתי בטיסה צפונה והזמנתי מצ'יקו שבונה סירות על גדות הירקון בתל-אביב סירת חסקה (של דייגים) מיוחדת, 9 מטר אורכה.
ישבתי איתו ותיכננו תאים וקונסטרוציות מתבקשות על פי רעיונותי, והכננו מקום לשני מנועים מיוחדים. קפיצה לגרינברג בסלמה, יבואן מנועים, והזמנתי 2 מיקסרים (מנועים) בנפח דחיסה של 120 כוח-סוס האחד, ומנוע גיבוי 55 כוח-סוס מהחברה הכי חזקה בעניין - "ג'ונסון". כמו כן, אחיכם עלה צפונה לחיפה לחנות "ים ים" וקנה מיכשור אלקטרוני לזיהוי עצמים ודגים, מד עומק, רדאר, סונאר ומכשירי קשר דיגיטליים, וכן ציוד נוסף הנדרש לסירה מתוקף החוק. אין צורך להזכירכם שיש ברשותי רשיון סקיפר [רב חובל] לכלי שייט גדול. התאזרתי בסבלנות ותוך כחודשיים סודר הכל. הורדתי את הסירה על גבי טריילר לאילת. מר גרינברג נקרא לאילת וביצע את הרכבת המיקסרים (המנועים). הוא ממש תהה למה אני צריך שני מנועים כאלה חזקים +גיבוי, כי הרי אפשר להיסתפק באחד. עניתי לו: "אני רוצה להיות הכי מהיר בים. יותר מהספידבואט שעוגנת לא רחוק מאיתנו".
חנות "ים ים" מחיפה גם שלחה טכנאי שהרכיב את האלקטרוניקה הנידרשת. עברתי רישוי המאפשר לי גם יציאה לים בשעות לילה והתקין תאורה מתאימה לצרכי זיהוי. קיבלתי מספר עבור הסירה והדבקתי לה את השם - Raven. קפטן דון רוני תפס את ההגה, הבעיר מנועים, יאמי-יאמי! הסוני המוסיקלי פתח פיו ומוסיקה שחורה הבקיעה את הסביבה. אין צורך נוסף לומר שההיתקהלות סביבי החלה וסקרנים, ימאים, וכל מיני ארחי-פרחי התבוננו בתימהון כיצד Raven יוצאת חרישית מהלגונה (לפי החוק הימי, בתוך נמל הנסיעה היא איטית, כדי לשמור על כלי שיט אחרים מהדף שובל הגלים). גרינברג, שועל מנועי-ים ותיק, צועק לי מהירכתיים: " רוני, לאט, לא פול גז". למה מה, מי זה גרינברג? אני הקפטן. הורדתי את הידית כלפי מטה והחרטום הגיב כלפי מעלה, ואני על ההגה התרוממתי יחד עם החרטום. איזה טיל יש לי ביד, ואני רק בחצי גז, ראבאק! דקה וחצי ואני על יד הסטיל בגבול הירדני. נפנוף קטן ביד לחיליינו האהובים. שובר ימינה. יאללה, דרומה. הרוח הייתה צפונית והיא איתי, לחצתי את הידית כלפי מטה עד לקליק האחרון. גרינברג הספיק בשארית כוחותיו לחגור עצמו. גם אני נחגרתי, ואומר לכם בכנות שאם אני לא סוגר את הפה, אז מהרוח הפה שלי נפתח כמו אבו נפחא (סוג של דג). ה Raven שלי עפה על פני המים כשהיא תלויה רק על המנועים. יא חביבי, איזה כלי! טיל אמיתי.
רוצים המחשה?
יומיים אחרי, אני בדרך עם שתי סקנדינביות לשתות כמה בירות בחוף טאבה, בקרבת הנמל. ספידבואט משטרתית מתקרבת אלינו וחותכת. אני מבין את כוונתו של השוטר הימי ועושה עצמי כלא רואה אותו. הוא כ 2 ק"מ ממני מצד ימין. הורדתי כמה קליקים בידית והשארתי לו מתז של מים (שובל לבן). אני בחצי גז וכניראה הוא בפול. איפה הוא ואיפה אני. תוך 2 דקות סובבתי מבט והוא נראה לי כמו ראש של גפרור. עוד 5 דקות והוא לא נראה כלל, והדבר נעשה רק מסיבה אחת: לא רציתי להפטר מהנאפס החביב שלי מחשש שיעלה על הטיל שלי ויערוך חיפוש. לכן, כשהגעתי לטאבה, קשרתי את הסירה למזח וירדתי לחוף עם הכוסיות הבלונדיניות. התישבנו לשולחן ומתחת לשולחן, בחול, טמנתי את מחמדי באדמה. עוברות כ 20 דקות, מופיע השוטר הרודף וברמקול מכריז: "למי שייכת הסירה מספר 3720?" קמתי מהכסא בעצלתיים וניגשתי לספידבואט המישטרתית. "שלי. מה הבעייה?". "מה, אתה לא שמעת שהוריתי לך לעצור?". "לא שמעתי. זה באשמתי. מצטער. יש לי מוסיקה והיא הייתה בווליום גבוה. והשיוט שלי קדימה ובכלל... לא ראיתי אותך". "טוב, טוב", התבאס השוטר ושוטר המישנה אמר: "תן לי רשיונות". "בבקשה אדוני השוטר". ירדתי ל Raven ושלפתי מהתא האטום את הרשיונות. עלעל השוטר ואמר "תקין. ביטוח יש. רישוי לכלי יש. תתן לי רשיון משיט". פתחתי את הארנק ושלפתי רשיוני, ולמראה רשיוני שמעמדו סקיפר חייך השוטר בחביבות ואמר: "כלי יפה, חדש, מה, אתה מקומי? גר באילת?" השבתי לו: "לא מקומי. אמנם ישראלי אך גר בארה"ב (דפקתי חרטה)". לחצנו ידיים בחביבות ואני הזמנתי אותו כשיתפנה לסיבוב על ה Raven, והוא אמר שבשמחה יעשה זאת. ניפרדנו לשלום כחברים ותיקים. חזרתי לבלונדיניות.
כעבור בירה-שתיים הרמתי את מחמדי מהחול ויצאנו שוב למרחב הימי. באמצע שום מקום עצרתי, דוממתי מנועים, ליפלפתי שמנמונת אחת ושלחתי טבעות עשן לאויר. הסקנדינביות היצטרפו, המוסיקה עבדה והסנדביץ בא מעצמו

. ניגמר, טעים, נעים, והפעם החזרה ללגונה התנהלה באיטיות, כי הרוח היתה נגדית והבנות קיבלו שפריצים של מים מלוחים לירכתיים. התחשבתי בהן - אחרי הכל, קבלתי ביג טיים מהן. עגנתי בלגונה בצמוד לדוברה (מיסעדה) של חברי וניפרדתי לשלום מצהובות השיער.

חברי התקדם יפה ומהר בבניית הפרוייקט שלו, ובתחילת יוני 85' היה מוכן לפתיחה. שם המסעדה שלו היה "פאגו פאגו" (על שם איים שנימצאים באוקיינוס השקט). העסק (המיסעדה) נפתח, ומהר מאד התבררו למקומיים ולתיירים איכות האוכל והאירוח, והמקום נהיה לשם דבר באילת לכל מבלה המכבד את עצמו. מצאתי את עצמי ללא תעסוקה והבזיק במוחי רעיון. למה שלא אתפרנס מהכלי? לעשות קרוזים לא בא לי, זה מס הכנסה וכל השיט הזה. לכן, מתוקף היותי ימאי ומתמצא בדגה, הבנתי שאת דגי הבורי אף אחד לא יכול לתפוס, חוץ מהבדואים בסיני, כי הם משייטים בגובה פני המים ולא ניתפסים ע"י קרסים. תיכננתי שתי שיטות עבודה. אחת: התקנת מנוף קטן (וינץ) ובניית קלונסאות ברזל ללובסטרים. האופציה השניה היא לתפיסת דגי הבורי על ידי רשת צפה (פחות עופרת בתחתית). עליתי בטיסה לחיפה ומשם לבת גלים (שכונה), שם יושב תופר הרשתות אחמד אבו שנאב. הזמנתי ממנו כ 20 זוג רשת צפה (1.זוג 50מ'), גובה 15מ' ועין 64, לאפשר לדגים ששוקלים פחות מ 250 גרם להימלט. תוך חודש נוסף קיבלתי טלפון מאחמד: "בוא קח. גמרתי לתפור לך". באתי שוב לבת-גלים עם חבר, העמסנו את הרשת על הטנדר שלו וירדנו ישירות לאילת. פרקנו את הרשת בצורה מסודרת על Raven ואנחנו מוכנים לעבודה. חברי, שנדלק, ביקש להישאר ולהיות איש צוות. הסכמתי מבלי להניד עפעף. חברותא לא אוסיף הרבה דיבור בהקשר למזומן שניכנס לכיסי. סיפקתי סחורה טרייה. קודם כל לחברי ב"פאגו פאגו", ואחר למיטב מסעדות הדגים באילת. דגי הבורי הביאו לי פרנסה טובה. עם הלובסטרים הייתה קצת בעייה - העומק במיפרץ אילת היה רב, ודרש להקדיש גם זמן להעלות את הכלונסאות וגם כושר פיזי. מה אני, חמור עבודה? ויתרתי על הלובסטרים והיתמקדתי בדגי הבורי.
לילה אחד שידרתי בקשת יציאה ודיווח לחיל הים שאני יוצא למפרץ. פרשתי רשת מדרום לצפון במים טרטורילים ניטרלים במקביל לנואיבה, באמצע המפרץ. מדובר, שתדעו, בכ 1000 מ' אורך. היתישבנו, חברי ואני, עשינו כוס קפה רתוח (טורקי קטן), והתחלנו לירות בתותח. רק שתדעו - ישיבה בסירה על המים כשהמנועים דוממים, כמוהה כישיבה בערסל של תינוק. קשה לי להעביר לכם הרגשה נפלאה שכזאת. ולעינין: כטוב ליבנו בסוטול, בשקט שמסביב, אני שומע טירטור חרישי של מנוע קטן. מיד קמתי, אחזתי בפרוג'קטור. הקול נשמע דרומית לנו והגיע עם הרוח. נתתי עם הפרוג'קטור אלומת אור דרומה. משהו לבן במרחק ימי של כ 6 ק"מ. נתתי כיבוי-הדלקה, כיבוי-הדלקה, מספר פעמים, ובנוסף הבהרתי לכלי השייט המתקרב ע"י הפרוג'קטור את מיקום הרשת, שחס ושלום לא יעלה עליה ונסתבך. גם אורות-הזיהוי שלו היו נמוכים. יצרתי קשר אלחוטי עם חיל הים ונודע לי שמתקרבת אלי יאכטה שהזדהתה כאוסטרלית, שפניה לעגינה באילת. שחררתי עצמי מהרשת, זרקתי בקשירה טאפף (פח לבן ריק צף), ויצאתי לקראת היאכטה המתקרבת. בינתיים האיש שלה כיבה מנועים ולא הבין מה קורה. בזכות איתותי הפרוג'קטור שלו (טוב עשה) תוך דקה היתי בקירבתו. איש ענק עמד בירכתיים, ובשפה אנגלית בניב אוסטרלי כבד שאל: "ואטס גואינג און דר, ואט האפנד?" עניתי: "נאטינג רונג, באט ווי הב נט אין דה ווטר,סו דה לייט איס א וורנינג פור יו נוט טו קרוס דר". "או קי, איי סי". הורתי לו לשוט אחרי ולעקוף את הרשת. שייטנו יחד עד לרשת ונפרדנו בחיוך - ביי ביי. לא ידעתי באותו רגע עד כמה החברות בינינו תהיה אמיצה, ותוביל לכברת דרך כה רחוקה על פני חצי כדור הארץ (וזאת תבינו בהמשך, חברותא, הפסקה. אני שוב פונה לתותח שלי לכמה יריות על מנת לגבש סבלנות. אוי כמה קשה וארוכה היא הקלדה של סיפורים, אך מה לא עושים בשביל קולגות נחמדים שכמותכם. אולה, אולה, סאן סיטי סטאר).
ובכן, אותו יאכטיונר שנפגשתי איתו בלב ים חנה באילת, בלגונה הפנימית, לא רחוק ממני, ויצר איתי קשר ראשוני. בן-אדם נחמד ואינטלגנטי. צ'יק צ'ק - מה המשותף? נכון - יש איתו מן באנג משונה כזה מזכוכית בצורת בודהה, בגובה 40 ס"מ, שמונח על השולחן ביאכטה, וצינור ארוך של שאיבה יוצא ממנו ויש לו 4 ראשים מנחושת בהיכון. מורידים באנג, וראש נחושת ממולא חדש נכנס במקום הישן, וכן הלאה. הישיבה היא סביב השולחן או יותר נכון סביב הבאנג. ובכלל, קססה התחלתית שלו זה 20 סיגריות. יש לו בלנדר והוא מקצץ קופסא (20 סיגריות) שלמה, שם בפנים כ 10 גרם נאפס (ע"י שריפתו במקל נחושת). את האמת לא אהבתי את הטעם של הנאפס שלו. זה היה "בורדר" - מי שמכיר, נאפס מגבול אפגניסטן-פאקיסטן, חום-כהה, איכס. אז פעם עישנו קססה ממנו ופעם ממני - משהו לבנוני. עישנתי ממנו כי לא רציתי להעליב אותו, ומידי פעם, כשזה היה ממנו, סיפרתי סיפור והיסתלקתי. לימים אותו אדם חביב, טרוור שמו, הכיר בחורה ישראלית (ענבל). ילדה מפונקת, בת יחידה ללא אב ואמה חולת סרטן, המסכנה. היא עמדה לרשת כ 5-6 ירוקים גדולים (מיליוני דולרים ) ברכוש ובמזומן. נדלקה על טרוור ואורחות חייו, וקיבלה ממנו חום ואהבה. לא אגזים אם אומר שהחגיגות ביאכטה הקטנה היו הוללות לשמה, וכל המסעדות האקסלוסיביות באילת חפצו ביקרם של בני הזוג. איזה יינות - כל בקבוק באלפיה: צ'ויס, רמי מרטין... וארוחות שחיתות יוקרתיות. המאסטר קארד הזהוב שלה גוהץ ללא הרף. היה לה כיסוי מפה ועד להודעה חדשה. ואנוכי לא קוטל קנים, תרמתי את חלקי הצנוע להוללות המתמשכת, וענבל אמרה: "אני מתחתנת עם שניכם". כך עברו החודשים עד ינואר 86'. יום אחד יושבים מסביב לסיבוב, וענבל אומרת: "רוני, החלטנו לחתוך את האוקינוס לכיון איי בהמה, וניקיתי בעבורך את הקבינה התחתונה. יש מצעים יש הכל, רק תביא דברים אישים, פספורט, ונצא לדרך". "מה, את מסטולה ענבל? בכלי כזה קטן חוצים אוקינוס? זה סיוט". ענתה: "מה אתה חושב, מאיפה בא טרוור? מירדן? או משארם-אה-שייח? לא, מאוסטרליה, בן-אדם". טרוור חייך ואמר: "רוני, דאת איז דה קורקט סיזן טו קרוס דה אושן". מה אגיד, חברתם נעמה לי, אבל מה יש לי לעשות באיי בהמה? שאלתי: "הרגע נוסעים, או שיש עוד קצת זמן?". "תביא את הפספורט נעשה רשימת מצרכים, תוציא את הסירה מהמים, תאפסן אותה, ואפשר לצאת לדרך". "רוצה לחשוב", עניתי. ידעתי את תשובתי. לא רציתי לבאס אותם וביקשתי זמן למחשבה. יומיים אחר-כך באה ההצקה הראשונה: "נו רוני, מה?". "נו, מה ההחלטה?" אמרתי שיש לי ילדים וצריך לדאוג להם לסידור נוח. "צאו לדרך, נשמור על קשר ואני אגיע אליכם בעוד כמה חודשים".
תוך כ 4 ימים טרוור וענבל יצאו לדרכם למרכז אמריקה, לאיי בהמה. חיי באילת היו חגיגה מתמשכת. חיים של איכות והנאה בתכלית הענין - פרנסה בשפע, צחוק וסטלה, חברות, בילוים וכל מה שהבן-אדם צריך בחיים. הקשר שלי עם חברי לאחר שהגיעו לבהמה התנהל באמצעות מכתבים וטלפונים, כשהם ממש מתחננים שאגיע, ומספרים לי שענבל מגדלת בטן והיא מצפה לילד ראשון בעוד כ 4 חודשים. וגם שהפרנסה זורמת טוב, ורק אני חסר להם להשלמת הישיבות המפוארות שהם לא ישכחו שערכנו באילת. הלחץ השפיע עלי ונקבתי בתאריך נחיתה. היעד היה האי סאן-מרטין שבבהמה. כחודשיים לאחר אותה שיחה יצאתי בטיסה לניו יורק, משם למיאמי ומשם בקרוז (ספינה) לסאן-מרטין. היתקשרתי ממיאמי לענבל, והיא שאלה לשם הספינה שאני יוצא איתה לדרך, ואמרה: "או קי, אנחנו נאסוף אותך בדרך". לא ירדתי לסוף דעתה.
יצאנו בהפלגה לסאן מרטין, לקראת ערב, והינו צריכים להגיע בשעות הבוקר המוקדמות. אני זוכר זאת כאילו זה קרה אתמול - נירדמתי על הסיפון לתנומה קלה. מישהו מעיר אותי, מטלטל אותי בכתף, ואני מרגיש נשיקה על הלחי. אני פוקח עינים מהתנומה.... מה אני חולם? ענבל בחיבוק חם קופצת עלי: "רוני, מיי לאבר". אני דופק לעצמי סטירה בלחי לודא שאני לא חולם. זה נכון, ענבלוש עומדת לפני, קטנטונת כזאת עם בטן שהולכת לפניה. "מה קורה אחותי?". "איפה הבאגז' שלך?" שואלת, "בתא למטה עניתי". "יאללה, יאללה, בא, נעזוב את החארטה הזאת ותעבור אלינו",,"איך הגעת לכאן?" שאלתי. "תתעורר ילד, תתעורר", ומורה עם הראש ימינה. אני מזיז ימינה את הקופסא שלי, ולא תאמינו, חברותא -

יפיפיה לבנה ענקית צמודה לקישקוש עליו אני נמצא. "נו רוני, יאללה, הבנג בוכה, הוא רוצה אותך". "טוב, טוב אחותי". אני המום. ירדתי לתא, אספתי בחיפזון את חפצי ועליתי מעלה לסיפון הקישקוש. אחותי ענבל צועדת לעבר גשר קטן שהונח בין שתי הספינות, ואנו צועדים אל עבר ה"ביג מאמא" של טרוור וענבל. ניפנוף לשלום לקפטיין של הקישקוש, תודה ולהתראות, והענק האוסטרלי עומד לפני. הוא מחבק אותי בחום ואני רואה על פניו דמעות שמחה. "אי מיסד יו, רוני". "סו דיד אי, קפטיין", עניתי, והתגלגלנו לכיון תא ההגאים. איזה ספינה, איזה אורך, איזה יופי! נימפה אמיתית. והיא שלהם.
התחבקנו ארוכות ושמחתי בשבילם. "למה לא סיפרתם לי?"
מסתבר שהזוג הזה פיתח לו קו קרוזים בין האיים, וזאת ספינת האם שלהם, "ביג מאמא", ויש להם ספינה נוספת. איזה התקדמות, איזה סבבא. אותו בודהה מאילת עדין מתפקד ויאללה. מניוטרל לקדימה והספינה משייטת לה. לילה חשוך, אני לא רואה כלום אך סומך על הקפטין טרוור, והבודהה מוציא עשן. אח, כמה שהחיים יפים. שוב תודה לך אלוהים, איפה שאתה זורק אותי אני יונק רק דבש. פדרו, השרת שעובד אצלהם, העלה לנו כל מיני מנצ'יס של פירות וגלידות. ראבק, שוב החינגה מתחילה. הגענו לאן שהגענו, מזח, חניה. אין לי מושג איפה אני נמצא (עכשיו ליילה). עוד כחצי שעה על הביג מאמא לקשירות וסידורים אחרונים וירדנו לרציף. כמה צעדים קטנים ואנחנו על הכביש מתקדמים רגלית. צוחקים על חויות מהעבר, וענבל אומרת שהם גרים קצת רחוק וצריכים לנסוע כ 20 דקות לבית, ומצביעה בחושך לכיון ההר. אז שם אוכל לנוח מתלאות הדרך. "החדר שלך מוכן". צעדנו לכיון הרכב שהיה לא אחר מאשר מרצדס (סכין גילוח) ספורט כסופה בעלת 2 מקומות. נידחסתי פנימה מאחור ותוך זמן קצר הגענו לארמון קטן ומטופח להפליא, שרק למחרת עמדתי על טיבו. כוחותי לא עמדו לי וביקשתי לפרוש לשינה. בית בן שתי קומות שבמרכזו יש מעלית פנימית. אני צועד אחרי ענבל ישירות למעלית, קומה שניה, ולחדר שהוכן עבורי. חדר עגול, מיטת מים רחבה. צנחתי ותוך דקה היתי בעולם החלומות.
בוקר טוב עולם. פתחתי עינים. נכנסתי למקלחת הצמודה, עשיתי טוש קטן להיתרעננות ויצאתי לכיוון המעלית. מדרגות, ובחור שחום שמחייך ושיניו לבנות כשלג. "גוד מורנינג סר, איי אם היר טו סרב יו, דאטס מי ג'וב פרום טודי". וואלה דאגו לי לשרת אישי, איזה סטייל. "פולו מי", ואני אחריו. ירדנו לסלון - איזה בית, כל החדרים עגולים, מרוהט בטוב טעם ומטופח. אפשר להגיד שאני בסרט. טוב, מוגשת לי ארוחת בוקר - ביצים, קותלי חזיר ושייק פירות. סיימתי, הצתתי סיגריה, ולא להאמין - הקובני השרת בא עם קופסאת עץ כמו של סיגרים, שם אותה על השולחן, מפנה את הכלים ושאריות האוכל, מחייך ומסתלק. אני פותח את הקופסא. איזה נחמד, קססה מוכנה של גראס+נירות גלגול. איזה חברים! כשיש לך חברים כאלה אין לך דאגות. ליפפתי, הצתתי ויצאתי למרפסת. נוף המפרץ הקפיץ לי את רמת הסאטלה, ונהיתי שמח ובהרגשה פנטסטית. עובר זמן קצר, חוזר הקובני עם טלפון ביד: "ענבל וואנטס טו ספיק וויז יו". "כן אושר, בוקר טוב ", והיא משיבה: "ישנתה טוב אחי? אנחנו בסיבוב עבודה ביין האיים. אם דחוף לך לפגוש אותנו אוכל לשגר לך מוסקיטו קטן שלנו (סירה מהירה)". "ואם אחליט לוותר, מתי אתם חוזרים הביתה?". "6-7 שעות", השיבה אחותי ענבל. "טוב אל תטרחי, אחכה לכם בבית. פשוט התגעגתי לבודהה". "מה, השארנו לך את הבוקס, הוא לא הגיש לך אותו?". "או כן, אבל אני אוהב את הבודהה", השבתי. "אחכה לכם". חברותא, יום אחרי יום - חגיגה מתמשכת, וטרוור מציע לי את הספינה הקטנה יותר ושנעבוד ביחד. סרבתי בנימוס. אצלי זה כלל: לא מערב חברות עם ביזנס (עבודה). בקיצור, יום אחרי יום יוצאים יחד לרציף, מעלים "פסנגרס" ומפליגים איתם ביין האיים. ומכאן מתחיל הנושא שבפתיח: "ריקרדו משחק באש".
יום אחד עולה לספינה בחור כבן 30+ יחד עם 3 יפיפיות מכסיקניות ומתמקם בבר. הם מקבלים שרות, הכל טוב ויפה, ולפתע הוא מופיע בחדר ההגאים. "הלו, נייס שיפ, גוד ביזנס". מושיט את היד ואומר: "מי ניים איס ריקרדו". "הלו ריקרדו", עונה לו טרוור, "אר יו ספנדינג יור טיים וול און מי שיפ?". "יה, שור, אי סמל יור מריחואנה, באט אי הב דה בסט טינג". ובלי רשות ובלי אומר, שולף קופסאת פח עם תפרחת. "או נו, יו כאנט סמוק היר", תגובת טרוור. המנייאק מתעקש: "יו דונט נו מי, אי אם דה מאסטר קינג אוף מריחואנה אין דיס ארייה. פליז, פליז, אלאו מי". טרוור נכנע לסטלן המז**ן ואיפשר לו ליפלוף. "טריי דיס, איט איז דה באסט קיינד אוף מכסיקו". האמת הרייח היה טוב אבל טרוור צריך להחליט. "או קי", התקבל מטרוור, והוא לקח לידיו את המגולגלת ונשם אותה עמוקות. "גוד, גוד", אמר המנייאק המכסיקני שלא הרפה. נגמר הקרוז, ולמחרת הוא שוב מופיע. עולה וקונה קרוז נוסף יחד עם היפיפיות, ושוב אותו תרגיל. נכנס לקפטנס-רום (חדר הקברניט) ומשדל את טרוור. נגמר הקרוז. לקראת ירידה מופיעה אחת המכסיקניות ומשאירה בידי טרוור שקית תפרחות של כ 50 גרם מריחואנה, ומסתלקת. בערב נפלנו על השקית וטרוור אמר שהגראס בן יונה, ואכן סאטלה שמימית. לא תאמינו, ריקרדו שוב חוזר למחרת ומחתים כרטיס. שוב קונה קרוז ועולה לסיפון. מדיבור לדיבור שיכנע אותי שהוא יכול להשיג יותר טוב מזה, רק שאני צריך לבוא איתו. הוא נוסע למיאמי, שם מחכה לו רכב שאיתו נגיע לפיטסבורג, ושם מחכה לו משלוח משובח שאוכל לקבל ממנו 3-4 חתיכות (קילו) מתנה בעבור האירוח שקיבל על הביג מאמא. ואני קצת נאיבי, רציתי שלחברים שלי יהיה את החומר המשובח שטרוור הילל, וביקשתי להעניק להם מתנה. אמרתי לעצמי: 'נתאמץ למען חברי'. אמרתי לטרוור וענבל שאני נוסע למיאמי לפגוש קרוב משפחה (שקר לבן), ושאחזור תוך יומיים-שלושה. ניפרדתי מענבל וטרוור. פגשתי את ריקרדו על המזח בניקולס טאון, ויצאנו על ספינה מקרטעת לכיון מיאמי. ריקרדו קורץ ואומר: "יו וואנט דאט איזבלה גיב יו גווד טיים - א קוויק סקס אין דה טוילט?". "נו טנק יו", אני אומר, ותוך כשעתיים אנחנו במיאמי. בנמל נקשרים למזח. ריקרדו וידידותיו מתנהלים לכיון טלפון ציבורי. מטלפן, דיבור קטן במכסיקנית, והיתישבנו באיזה בית קפה קטן על החוף. תוך כחצי שעה מופיעה שברולט אימפלה מאובקת. ריקרדו מתקרב, לוחץ ידים ונותן לאיש שיורד מההגה תיק עור שחור קטן ואומר לנו: "קאם און, לטס מוב ". ניכנסנו, שתי היפיפיות המכסיקניות ואני, מאחור, והשרמוטה איזבלה מקדימה. היה ריח מסריח בתוך האוטו. פונה אלי אחת הבחורות: "דרטי משין", וקורצת. קרצתי חזרה והמשכנו בנסיעה. ביציאה מהעיר, ממש לפני ההתחברות להיי וואי, פתאום מחסום של דוקרנים על הכביש ושוטרים חמושים בשוט-גאנים מורים לריקרדו לעצור. הוא עוצר בחריקת בלמים, מסתכל אחורה על הכביש ומנסה לתת רוורס, הזונה איזבלה אוחזת בשערות ראשה, אחיכם לא מבין מה קורה.... מיד הוקפנו בריינג'רים.
מתקדם לקראתינו שריף עב-בשר. "גט אאוט!" הוא צועק לריקרדו. ריקרדו יוצא, מרים ידים, והשריף משכיב אותו עם הבטן על הריצפה ועורך לו חיפוש על הגוף. הוא פונה אלי: "יו, גט אאוט פרום דה קאר". אני יוצא ונשלף כמו כלב, נזרק על הרצפה ועובר חיפוש. אלוהים, מה קורה פה? הם טועים בהתנהגות, מה זה, אני מנסה לפנות לשריף לדבר איתו: "שאט-אפ מיסטר, דונט טוק ". ואני בכל זאת: "פוליס מאן יו הב א מיסטייק". קיבלתי את הכת של השוט-גאן בפרצוף. מתקרבים ארבעה אזרחים שיצאו מוואן שחורה. ניגשים לרכב, שנים נכנסים פנימה ושנים מפרקים את כיסויי הדלתות, ואז מתגלה הסוד הנורא: עשרות ציפורים קטנות אקזוטיות דחוסות בקופסאות קרטון. המנייאק הזה ריקרדו הוא מבריח ציפורים, כשהיעד שלו הוא ניו-יורק או מקום אחר ששם מחיר הציפורים הבילתי חוקיות גבוה. היתקרבתי אליו קמעה וירקתי בפרצופו. "איכה דה פוטה" (בן זונה בספרדית) סיננתי לעברו, והוא הרכין ראשו לריצפה. סיבך אותי המנייאק. מה היתה מטרתו? לאלוהים פתרונים.

נלקחנו לתחנת המשטרה והושמנו בכלוב. למחרת הועברנו לכלא המחוזי. עברו כארבעה ימים מורטי עצבים. כעסתי על טיפשותי. למזלי הרב, אחת השרמוטות בעדותה מסרה שאני לא שייך לכל הסיפור ולמעשה אני הובאתי בתרמית ע"י ריקרדו, לקבל מתנה של גראס משובח. שוחררתי ללא ערבות אך עם צו גירוש מארה"ב כולה. צילצלתי לטרוור וסיפרתי לו את שקרה לי. ביקשתי סליחתו על שלא היתיעצתי איתו קודם. היתי בגן עדן וניזרקתי לגהינום, לצערי ולטפשותי. קניתי כרטיס ואן ווי טייקט לישראל דרך וושינגטון, מדריד ותל-אביב. הצער היה רב ועוד הרבה זמן לקח לי להתאושש מהקטע המסריח הזה.
חברותא, אמנם בסוף היה חרא, אך כך זה בחיים - פעם למעלה, פעם למטה.
לכן אחים שלי, מבקרי ומשתמשי הפורומים והאתר וכל אותם סטלנים הדופקים את ראשם בסם, אתם עוברים על החוק! ביינתים, עד לליגליזציה שתבוא, עשו טובה לעצמכם וזכרו: סוף מעשה במחשבה תחילה. מניסיוני שלי אומרים: "תתגלח על הזקן של אחרים ולא על הזקן שלך".
עד כאן - חץ נוסף. מקווה שנהנתם וגם השכלתם מנסיוני שלי.
Don-roni star
הסיפור שלא נגמר

 

[kakamika]

עשית לי את הלילה דון-רוני.

נחכה לספר...

 

[Shpinoza]

סיפורים יפים מאוד
אשמח לקרוא עוד
אחח איזה חיים אתה עשית ועושה
נשאר רק לשאוף לקנא...

 

[Don-roni]

הענק שלא עוצם עיניים ** חובק עולם

אוהב ואהבתי טבע וטיולים בעולם , מקומות נידחים
בשנת 1979 עוד כשזאטוטי ארץ ישראל לא נשאו עיניהם,ופניהם מזרחה,שייטטי כעובד צי הסוחר הישראלי,על האוניה "דליה" אונית מכולות,בתור עוזר מכונאי בחדר המכונות,והיתי ביריון לא קטן.תפקידי היה להחליף שמני מנוע ועוד מטלות נוספות.להחליף שמנים בתקופה ההיא היה דבר קשה,מאחר ולא כמו היום, יש קידמה ושינוע מטענים,והיתי צריך במשמרת של כ 12 שעות להניף כ 20 חביות במשקל 75 ק"ג האחת,ולהעבירם מתא איחסון לעבר חדר המכונות,המנועים דוממים,משחררים שמן משומש (שרוף) לים,( בושה )וחדש מתמלא במקומו.עבודה קשה לכל הדעות אך שכרה בצידה2200 $ לחודש,לתקופה ההיא זה היה שכר נכבד.
לא ראיתי אדמה לפעמיים כחודש וחצי,מעצירה (מנמל לנמל) לעצירה.ובכן פנינו מערבה בסיבוב גדול דרך פורטוגל ומשם דרומה לסנגל באפריקה(לפריקה),ומשם הלאה לדרום אפריקה "לקיפטון"לפריקה שוב,תוך 48 שעות,הינו בתזוזה הלאה דרך כף התקוה הטובה (וכן דרך,כף אגולם,מי שמכיר).
אנוכי צעיר ,ותוסס הודעתי (ביקשתי) מהקפטין שאני יורד בדרך,ונעלם לתקופה של 3 חודשיים לפחות (היתי חביב הצוות),האישור לחופשה אושר לי באותה שיחת נפש שקימתי עם הקפטיין.המשכנו בשיוט ועצרנו שוב במדגסקר לפריקה והעמסה של מספר שעות,ושוב על המים,3 ימים נוספים ואנחנו בסרי לנקה, פריקת מטען, ושוב מים כשהכיוון פורמוזה(טיוואן של היום) 5 ימים והגענו לפורמוזה לנמל הראשי בטייפה הבירה.הכנתי את הציוד שלי (תיק מסע) כולל דרכון קנדי מזויף(יסלחו לי אלה שמתבאסים עלי בגין היותי פורע חוק),נפרדתי מחבריי לצוות בחיבוקים ונשיקות ,ופניתי לנמל לחפש בנדייט כמוני שמסוגל בסירה מהירה להעביר אותי לארץ הצהובים(סין)בצורה בילתי ליגאלית (מטורף אנוכי לחלוטין).מצאתי קטנציק אחד נחמד שגם ישנתי אצלו ביאכטה (אלק יאכטה) כ 48 שעות,ותהיתי על קנקנו,בחור על הכיף כפק.בשעות הערב עם ירידת השמש הבערנו מנועים וחצינו את המייצר והמרחק תוך שעות קטנות,ואני דורך על אדמת ארץ הצהובים,שילמתי שכרו,וניפרדתי מהקטנציק האמיץ לשלום ,אני לעולמי,והוא לדרכו.בעירה"פוגו" מצאתי דילג'נס (חצי אוטובוס,חצי טקסי) שהיעד שלו מערבה קו רוחב 32 לעיירה
"צנגטו"בעלת אכלוסין של כ 350.000 נפש .חברותא הנוף מהמם,מראות אדירים ,שפע צימחיה ומים,ממש טריפי צנגטו"שוכנת בקירבת אחד מיובלי נהר היאנג צה .אני מטייל בסביבה נחמד לי,אוכל נמלים,וכל מיני הפתעות קולוניאריות ,לא מהעולם שידעתי,ויושן מתארח אצל אדם חביב(דובר אנגלית) שהכרתי במקום.יום נוסף קמתי בבוקר,האיש שלי כבר יצא לשדה לעבודתו,ואני מהלך אנה ,ואנה בשבילי העיירה,עברתי בסביבת תחנת המשטרה הקטנה ופתאום*,ופתאום*,ופתאום*בתמהון מה,אני מסתכל ולא מאמין למראה עיני ^^ענק^^ענק^^אמיתי (בסיס הגזע כ 15 ס"מ),עץ גראס,עץ אלק (בינין רב קומות) ענק שגובהו כ-4 מטר היתקרבתי טיפה,האם אני רואה נכון ?
וואלה עץ גראס,עוד צעד,ואני שומע צעקות היסטריות בשפה לא מובנת לי,צה צה צי צו צי, מה הוא אומר,בא אלי בהליכה מהירה (זה היה שוטר שיצא מהתחנה) אדם לבוש חום בהיר ועל הכתפיים שלו 2 כוכבים אדומים ,וצועק עלי ומסמן לי ביד כאילו תתרחק,תתרחק,מיד בצעדים
מהירים ועם חיוך הסתובבתי ועזבתי (ונימלטתי) המקום.היסתובבתי עוד קצת בעיירה ולקראת צהרים חזרתי לביתו של ידידי(שכבר חזר מעבודתו)שהיה דובר אנגלית,ושאלתיו בתמהון באם יוכל לתת לי פרטיים לגביי מה שראיתי.בוודאי הוא ענה ,אכן זה עץ גאנגה בן מספר שנים שמשמש 2 אנשים זקנים,שלמעשה הם רוקחים ממנו כל מיני מישחות ונוזלים לטיפולים רפואיים בעבור אנשי המקום,או למי שמבקש את עזרתם גם מהסביבה המרוחקת,אין חולק על כך שהדבר היה בעבורי כפלא השמיני של העולם הנפלא שלנו.
חברותא

עד כאן חץ נוסף ממסעותי בכדור הארץ שלנו,מקווה שנעמה לכם הקריאה,ונהנתם,נשתמע בחץ נוסף כשתבוא העת לכך
Don-roni star
הסיפור שלא ניגמר.

 

[Don-roni]

 

[Don-roni]

רואה ואינו נראה **רמאי בחסד גרמניה





חברותא , זהו ריקושט 1# מתוך אחדים של "מפיץ הסאטלות".

שנת 75', המחששה של מוסטפה עובדת במלוא הקיטור. ביום סגרירי אחד מופיע לקוח די קבוע, במאי סרטים קטן אך צרכן חשיש גדול, ומביא איתו חבר לבוש מהודר אך טיפה מצחיק. ולמה? כי הוא לובש פפיון, וזה אותי מצחיק. נמשיך.
מסתבר שהברנש רק כטיפ נותן למגישה (מארחת) של הנרגילות 100 גילדן. עם כל נרגילה שנכנסת לתא שלהם הוא קופץ בקידה, שולף שטר של 100 ותוחב לידה. עוד נרגילה - עוד שטר. המגישה שהתבלבלה מהשטרות המורעפים עליה נגשת לקופת הטיפים המשותפת וקורצת לי. רבע שעה, 20 דקות - שוב קריצה. בעיני זה לא נראה תקין, ועקבתי אחר הענין. היא שוב חוזרת וניגשת לקופת הטיפים. עצרתי בעדה ושלחתי אותה עם השטר חזרה לתא, וביקשתי שתבהיר ללקוח שלא נהוג אצלינו לשלם בעבור כל נרגילה בצורה נפרדת (בירור אינטלגנטי מצידי). המגישה חוזרת עם השטר ביד, ואומרת שהלקוח הדגיש בפניה שזה רק טיפ. זה מה שבא לו לעשות עם כספו, וברור לו שיהיה סיכום חשבון לכשירצה ללכת. המגישה מחמיצה לי פנים, ושעה ארוכה מהלכת במקום ברוגז.
לקחתי אותה הצידה, נשיקה קטנה, ואמרתי לה שבשום אופן איני חומד את כספה. חשבתי שיש אי הבנה מצטברת, שבסיומה של הישיבה יחשוב הלקוח שהוא כבר שילם. היא הבינה, נרגעה, ומכל מקום העברתי אותה לפרק זמן קצר אל הבחורים שמתניעים את הנרגילות, על מנת שתתניע 2-3 נרגילות ותירגע. וכך היה, היא יצאה מאוששת, מחייכת, וביקשה ממני נשיקה צרפתית וגם קיבלה. הערב המשיך בנעימים.
ונחזור לאותו עונד פאפיון, חה חה, חי חי (האיש הנ"ל בא מגרמניה). בסיומה של הישיבה מתחשבנים. אני מקבל את שלי לפי מספר הנרגילות שברישום, והוא מסתובב למגישה, מכניס ידו לכיס הפנימי של הג'קט ושולף
גוש של כסף מהודק בגומיה. מוציא ממנו שטר כחול של 500 מארק גרמני (מה הוא זומם איתה? מסתבר שלא כלום, האיש פזרן בכסף, בהמשך תבינו...). הוא אומר 'לה תודה' רבה מעומק הלב בגרמנית, מחייך חזרה אלי, מפנה גבו, ובקושי עולה יחד עם הבמאי את גרם המדרגות ונעלם מעיני. זה לא קורה כל יום.
עוברים עוד כיומים, ושוב הבמאי מבצע הזמנה טלפונית. במקרה יש תא פנוי. הוא מזמין אותו ומגיע יחד עם אישתו. תוך כדי ובין הגשה להגשה, אני מבקש רשות להיכנס לתא והוא מזמין אותי לשבת. פיטפוטים קטנים על כל מיני, ואז אני זורק שאלה שסיקרנה אותי: מי זה האדם שהיה איתו לפני כיומיים? (אני אוהב להיות חבר של אנשים כבדים בממון, הם אף פעם לא מבקשים ממך הלוואה

). הוא אומר לי: "חשבתי שאתה מכיר אותו, זה יוהן שטראובר, מזליסט ששובר (ממוטט) קופות קזינו בכל גרמניה". "מה אתה אומר", עניתי, "תזמין אותו, שיהיה VIP אצלינו". הוא עונה לי לקונית: "הוא דווקא התענין בך".
וואלה, בדון רוני ? בסתם אחד שמפיץ סאטלות? לא ברור. עובר כחודש ימים ויוהן (פפיונצ'יק) שטראובר מבצע הזמנה, והפעם מגרמניה. מתאם אישית זמן הגעה וקובע תא ליום הבא. החלטתי שאני מזמין אותו לסוויטה הנשיאותית ונותן לו אירוח אישי, אחד על אחד, ומהפנט אותו. למחרת בשעות הצהרים אחיכם - מתוחכם ושובב לא קטן - עושה בעצמו את הטומבק (טבק לנרגילות), גורס אותו בתרכובת של מעט דבש ומגרד לתוכו מקלות (פירורי) קינמון. כמו כן דרשתי ממוסטפה את בקבוק שמן-החשיש (תרכיז) האישי שלו, על מנת לתת טיפטופים, במידה ויהיה צורך להלהיב את הלקוח. המארב הוכן כראוי.
אדון יוהן שטראובר מופיע בשעה היעודה, שהוזמנה ונקבעה, וירד לאיטו לתווך המחששה. כמובן שמיד העלתי אותו חזרה למשרדו (לסוויטה) של מוסטפה, ואמרתי לו שאני אשרת אותו אישית. שריקה קטנה ל "נוני חיור הפנים", והוא הכניס פנימה את כל הסט שהכנתי מראש וטרק את הדלת מאחריו. השיחה בינינו קלחה והוא הציע לי לפתוח מקום כזה בהמבורג (מראש ידעתי שזה כישלון, ובית סוהר. הגרמנים הם קלגסים ועוינים ביותר). בחרתי שלא להשיב להצעתו, והפכתי את השיחה לנושא ההימורים, וגם אמרתי שאני אוהב לפעמים להמר. הוא מיד הודיע לי שאני מוזמן לגרמניה להיות אורחו, אך לא אוכל להיות שותף שלו בהימורים. "בסדר, מה הבעיה, אני מהמר על הכסף שלי, גם אני זאב בודד", זרקתי. "ולא סתם זאב, אלא מסוג אלפא". חייכנו אחד לשני, והוספתי שאינני מכור להימורים כמוהו.
והנרגילה מבעבעת. כמובן שהאיש באחד על אחד היתקשה לעמוד בקצב שלי. מה גם שניצוץ הכוכבים שגרמו פתיתי הקינמון הנישרפים בלבל את מוחו לאלתר, וחגיגת זיקוקי הדינור שעלו מהנרגילה הלהיבה אותו.
הרגשתי (אני לא פראייר) שהוא נשבה בקסמיי, ולמה? כי ישר הוציא ספרון קטן, קרע דף, רשם עליו את הטלפון של ביתו, כתובתו, וטלפונים נוספים של כל מקום אפשרי שבו הוא עלול להימצא. כך נוהג רק אדם מהופנט (או מסטול חזק). עצרתי את הישיבה, והצעתי לו שבשלב זה כדאי שניגש לאכול. הרגשתי שהאיש עומד להתמוטט. הנהג של מוסטפה הוביל אותנו למסעדה אינדונזית. אכלנו, ויוהן זקף קומתו. "או קי מאן, אי אפרישיאייט יו פור דה גוד טיים; אי הופ דאת יו קאם טו מאי הום אס סון אס פוסיבל". "או יה יוהן, איי של קונטאקט יו, דונט וורי, איי לייק יוור קומפאני".
ויוהן (איש הפאפיון) הפליג לדרכו.
קצת בקיצור - עברו חודשיים וביקשתי להתאוורר. חציתי לגרמניה, טלפון קטן - לא שם, עוד טלפון, והפעם נאמר לי להתקשר לקזינו מסוים. גרינג, גרינג, ביקשתי את יוהן. "סליחה אדוני, הוא באמצע משחק. תשאיר טלפון והוא יחזור אליך בהקדם". נענתי - השארתי את הטלפון של בית הקפה והמתנתי. טלפון חוזר מאיזה גברת הורה לי להשאר במקומי. תוך 10 דקות עוצרת מונית, יורד הנהג עם שלט קטן ביד ועליו השם שלי. הוא מסתובב בין השולחנות, אני מסתכל על הנייר - מה הסיפור? הוא מחפש אותי בדרך זאת, ובקיצור, הוא נשלח ע"י אותה גברת שהתקשרה, שמסתבר שהיא מנהלת את עניניו של יוהן. שטנו בכיון המבורג לקזינו המדובר.
אני רוצה לשלם בעבור הנסיעה, והנהג אומר שהנסיעה שולמה מראש. בפתח הקזינו - סקיוריטי פרונד. אני מתקבל בחביבות, כלקוח פוטנציאלי. מוכנס, ובקבלה מחכה לי הודעה שאני מתבקש לפנות למנהל התורן לקבלת הנחיות נוספות. מתקדם לעברי עוד מצחיק אחד עם פאפיון, ובחיוך רחב מבקש ממני להתלוות אליו למעלית. עולים מספר קומות, דלתות המעלית נפתחות ואני נמצא באולם עם מספר שולחנות מצומצם. מבט מהיר - האיש שלי יושב מול הקרופיה, ועוד 3-4 שחקנים. המנהל התורן ניגש חרישית ליוהן, לוחש באוזנו, ויוהן בסיבוב חד ועם חיוך ענקי מזדרז לקראתי. "בוא, בוא, שב מאחורי", ורומז לאיש השירות שיגיש לי כסא. אני מתיישב, מבט קצר לשולחן ואני רואה שערימת הז'יטונים של יוהן כבר גדולה, ושאר השחקנים במצב רוח ירוד (לוזרים).
מבקש להתקדם בסיפור.... יוהן לוקח אותי לביתו הנמצא מחוץ לעיר בסביבה כפרית שקטה, ואני מזהה שהאיש מסודר, ומרופד כלכלית בהתאם. אני תוהה ביני לבין דון רוני (מהרהר) - מהי שיטת חייו? איזה טקטיקה יש לאיש הנחרץ והיעיל הזה? שהיתי בחברתו כ 3 ימים ולילות, עם שיחות נפש מעמיקות ביותר, וכמו שחזרתי וטענתי, דון רוני מסוגל לקלף כל אדם מקליפתו החיצונית ואפילו לחדור אל הסוד הכמוס ביותר שיחביא. באותם 3 ימים יוהן (שהתגלה גם הוא כלא פראייר) שיחרר דיבור וקלט דיבור ממני, וזיהה ש דון רוני איש פיקח (יהללוך זרים ולא פיך). אך משפט גורלי אחד שזרק אלי הסגיר את סודו (ומבלי שידע את מקצועי מילדות, צלם אופסט, מקצוע השייך לשטח הדפוס). לשאלתי, כיצד הוא שובר את הקזינו מידי פעם (בארה"ב זה לא היה קורה. ישר הוא היה מוכרז כאורח לא רצוי, והיתה נמנעת בעדו הכניסה למקום), התפלסף הפפיונצ'יק: "אני מסוגל לנחש את הקלף הסגור שבידי הקרופיה (המחלק), וכן את קלף ההמשך", והוסיף ואמר, שאם ברצונו להרוויח הוא ירוויח, ולעיתים יצור אשליית הפסד. דון רוני, באחד מאותם לילות, לאחר שדלה פרטים מיוהן ולאחר שמרח כמה סיגריות בשמן חשיש, עלה על התרגיל - 1+1 ובינגו.
לפני שהלכתי לדרכי, ישבתי עם יוהן לשיחה מסכמת. הוא הרגיש חזק אצלו בטירה, כמו שאומרים: "ביתי הוא מבצרי". חתכתי וזרקתי. שאלתי: "יוהן, אני איש של כבוד, והסוד שלך פחות או יותר ברור לי. האם תגלה מרצונך?" חייך יוהן וגם נדהם, ואמר לקונית: "אם תנחש ותדייק, אפתח את קלפי ואגלה סודי בפניך. דון רוני, אתה גבר אמיתי ואני סומך עליך". יריתי לו תשובה: "אתה מזהה את הקלפים, הם מסומנים, אי אפשר אחרת". "פאק, פאק!" צעק יוהן, "מה אתה, קורא מחשבות?". "לא", עניתי, "אני צלם אופסט, ולא ייתכן אחרת: אתה יודע את הקלף הסגור שמונח על השולחן וגם את זה שבקופה. עכשיו או שאתה מספר לי ומגלה לי, או שהחברות שמתפתחת בינינו מסתיימת".
העמדתי אותו בפני ברירה. יוהן שלף מטפחת מכיס מכנסיו וניגב את מיצחו שהזיע: "או קי, אתה אלוהים דון רוני, אני אספר לך, אך דע לך שאם לא היתי בטוח שאתה גבר שבגברים ותנצור את סודי, היתי מחזיר בקשתך ריקם. רק אתה ועוד אדם אחד יודעים את הסוד". ופתח בסיפור המעשה.
לפני שנים מעטות יוהן היה עובד במקצוע בינוני, הווה אומר בשטח הדפוס. מאחר והיה פיקח וערמומי ובעל נטיות קרימינליות, חקר ובירר בחשאיות היכן (באיזה בית דפוס) מדפיסים את חפיסות הקלפים המשמשות את בתי הקזינו בגרמניה. לאחר שגילה, שיתף פעולה עם פורץ נוצץ, וחדר למקום בשעות הלילה. ביצע שינויים, הותיר סימונים בלתי מורגשים לעין על כל קלף וקלף (על פלטות ההדפסה), ומכאן הדרך היתה קצרה להתעשרותו המהירה.

חברותא, חץ נוסף פגע בכם. נהנתם? הללויה, עשיתי את שלי.
שלכם בסבבא,
דון -רוני סטאר, הסיפור שלא ניגמר.

 

[Shpinoza]

תענוג לקרוא...